דווקא עכשיו - קיימות בישראל

השבוע דיברתי עם חבר ותיק, שהזמין אותי להעביר סדנא בנושא קיימות לצוות שלו.

הוא מנהל עמותה שעובדת עם רשויות מקומיות, דיברנו על זה בשנה שעברה, לקראת בניית תוכניות עבודה, הוא רצה להכניס את נושא הקיימות כנושא ליבה, ובשיחתנו הקודמת בקיץ חשבנו על התוכן המתאים.

השיחה השבוע הייתה שונה לגמרי. הוא התקשר להתקדם עם התוכנית המקורית אבל בעצם התקשר להתייעץ – איך אפשר לדבר על קיימות עכשיו, אחרי השביעי באוקטובר, כשהחברה הישראלית מדממת וכואבת, כשתושבי רשויות רבות מפונים מבתיהם, כשהאתגרים העומדים לפתחנו כל כך גדולים. איך אפשר לדבר על קיימות עכשיו.

אני חייבת להודות שגם אני הרגשתי ככה. בתחילת המלחמה כמובן אבל גם בשלבים יותר מאוחרים.

ניהלנו שיחה אמיתית וכנה, ותוך כדי השיחה סיפרתי איך במהלך ההרצאות שאני מעבירה אני תמיד מדברת על הפירמידה של מאסלו – כי העיסוק בקיימות תמיד נתפס כפריבלגיה אבל בעצם רלוונטי לכל כך הרבה רבדים בבסיס הפירמידה  - בריאות, צרכים בסיסיים כמו מים ומזון ואוויר ואפילו ביטחון.

ובעצם הבנתי שהמצב הנוכחי הוא מצב קיצון של המצב הקבוע שלנו בישראל  - לעסוק בקיימות אף פעם לא מרגיש דחוף. תמיד יש צרכים אחרים דחופים הרבה יותר, אנחנו תמיד מסתכלים לטווח קצר יותר ממה שאנחנו יודעים שצריך.

התובנה הזו עזרה לי לחדד לעצמי שלעסוק בקיימות עכשיו זה לא מנותק מהמצב, להפך. זו בחירה אופטימית שאומרת שאנחנו כאן כדי להשאר ואנחנו נמשיך לקדם פעולות וסדר יום שישפיע על איכות החיים שלנו, של הילדים והילדות שלנו וכל מי שיבוא אחרינו. דווקא עכשיו, לעסוק בקיימות זו בחירה שמסתכלת קדימה באמונה שיכול וצריך להיות פה טוב יותר, מהרבה בחינות, וזו האחריות שלנו לגרום לזה לקרות.